המרחק בין הדימוי העצמי לעצמי

בתוכנית רדיו, שאני נהנית להאזין לה בבוקר, ביקשו מהמאזינים לספר על איזה רגע בחייהם ששינה אצלהם משהו, רגע מכונן שכזה. עלתה לשידור בחורה שסיפרה שכבר כילדה היא היתה שמנמנה. כילדה היא חיה בשלום עם גופה, לא הוטרדה מהמשקל או מהמראה שלה. לא הרגישה שונה או אחרת. הרגע המכונן אירע כאשר היא רצתה להירשם לחוג בלט עם חברותיה והמורה סירבה לקבל אותה. היא זוכרת כיצד שמעה את המורה אומרת לאמה שהיא בעלת משקל גבוה מדי עבור החוג, היא זוכרת כיצד באותו הרגע פתאום ראתה את עצמה דרך עיניה של המורה. עד אותו הרגע, היא לא ייחסה חשיבות למבנה גופה והרגישה שווה לכל הילדות האחרות. הדחייה של המורה לבלט הביאה אותה להניח הנחה חדשה על עצמה- אני לא כמו כל הבנות, אני שווה פחות.

הדימוי העצמי שלנו, שאנו מגדירים באופן לא מודע בעצמינו, מורכב בעצם מאוסף של רגעים בהם חווינו את עצמינו כמסוגלים, טובים, יכולים, חכמים וטובים או אולי כטיפשים, רעים, בלתי יכולים ולא שווים יחסית לאחרים. מתוך אוסף החוויות גזרנו מסקנה- אני כזה.

התכווץ לי הלב כאשר שמעתי את הבחורה ברדיו מדברת. היא תיארה כיצד הרגישה כל השנים שהיא לא שווה בגלל משקלה וניסתה להסתיר את עצמה ואת נוכחותה. חוויית הדחיה מחוג הבלט בילדות המוקדמת, צבעה עבורה את דימוי הגוף שלה ואת הדימוי העצמי כולו.

חשבתי לעצמי עד כמה אנו שבויים בתוך הנחה, תפיסה, רעיון שאנו משהו מסוים. בתוך מסגרת הרעיון הזה אנו נמצא הוכחות והצדקות לזה שאנו צודקים ואנחנו באמת כאלה- באמת לא חשבו עלינו באופן חיובי, באמת לא מגיע לנו לקבל את מה שרצינו, באמת דחו אותנו, אנחנו באמת לא מספיק יפים\ חכמים\ אמידים. בניגוד לאחרים, אנחנו באמת לא שווים מספיק.

אלפרד אדלר דיבר על עקרון שוויון ערך האדם. אנחנו שונים זה מזה במראה, בתכונות אופי, בשאיפות, בנטיות, ביכולות, בהישגים, בהזדמנויות. אבל בסופו של יום, על אף השוני, כבני אדם- אנחנו שווים אחד לשני.

ואולי כדאי להזכיר זאת לדימוי העצמי- בפעם הבאה שניתקל בחוויה מערערת, כשלא הייתי במיטבי, כשאמרו עלי משהו לא נחמד, כשטעיתי, כשפגשתי מישהו שנראה לי "יותר"- אנחנו לא שווים פחות.